החלטה בתיק ת"א 32292/05

רקע כללי

1.         המבקשת הנתבעת עותרת לסילוק תובענתו (הכספית) של המשיב על הסף, מחמת העדר סמכות עניינית.

2.         התובענה בה מדובר היא תובענה לתשלום פיצויי נזיקין בסך 450,000 ש"ח שהגיש המשיב נגד המבקשת. על פי האמור בכתב התביעה, שירת המשיב במשטרת ישראל מאז 7.11.71 והגיע לדרגת תת-ניצב. המשיב נחשד, במהלך 1999, בביצוע מעשים פליליים. בשלהי 1999 המליץ מפכ"ל המשטרה לשר לביטחון פנים, על פיטורי המשיב מן השירות במשטרה. לאחר שימוע, החליט השר לביטחון פנים לפטר את המשיב. בראיון שקיים מפקד מחוז המרכז במשטרה עם המשיב, הודע לאחרון כי פיטוריו ייכנסו לתוקף ב-1.2.00. כל פניות באי-כוחו של המשיב,בניסיון למנוע את פיטורי המשיב מן השירות במשטרה, העלו חרס. המשיב אכן פוטר.

החשדות שיוחסו למשיב נתגבשו לכדי כתב אישום שהוגש נגדו. בשלהי שנת 2000 זוכה המשיב מן האישומים (ת"פ (ת"א) 6720/00). המשיב גוייס מחדש למשטרה ביום 12.3.01. עם זאת, פיטוריו (שהיו בשנת 2000) לא בוטלו. המשיב התמיד בדרישתו לבטל את פיטוריו, אלא שבקשותיו השונות בעניין זה נדחו. הוא פרש מן השירות במשטרה ביום 1.5.03.

לשיטת המשיב, פוטר הוא מן השירות במשטרה שלא כדין וללא כל הצדקה ולחלופין, מתוך רשלנות רבתי המתבטאת בבדיקה בלתי-זהירה של חומר הראיות (הקלוש) שהיה בפני המבקשת. יתר על כן, היה על המבקשת לנקוט כלפי המשיב צעדים משמעתיים, חמורים פחות ומזיקים פחות. כזאת לא עשתה. אשר לאי ביטול פיטורי המשיב לאחר זיכויו, פעלה המבקשת, לפי הטענה, שלא כדין ולחלופין ברשלנות רבתי.

המשיב העריך בתובענתו כי נזקיו הישירים, כתוצאה מפיטוריו ומאי-ביטולם, נאמדים בסכום של כ-367,000 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה. המשיב הוסיף והעריך כי נגרמה לו עגמת נפש מחמת מעשי המבקשת ועליה לפצותו בסך של 200,000 ש"ח בגין נזקיו הבלתי ממוניים. עם זאת, הועמדה התובענה בכללותה על הסך של 450,000 ש"ח.

טיעוני הצדדים

3.         בכתב הגנתה, כפרה המבקשת בטיעוני המשיב והוסיפה וטענה כי בית משפט השלום משולל (או נעדר) סמכות עניינית לדון בתובענה. היא אף הגישה בקשה בכתב (בש"א 154957/06), היא הבקשה שבפניי, בגדרה עתרה לסילוק התובענה על הסף מטעם זה. הבקשה לסילוק התובענה על הסף נשענת על נימוק אחד בלבד: היותו של בית משפט השלום חסר סמכות עניינית לדון בתובענה. לא הועלו בבקשה טעמים אחרים, מצטברים או חלופיים, לסילוק התובענה בעודה באיבה.

טעמה של המבקשת להעדר הסמכות העניינית הוא שהדיון בתובענת המשיב, לעניין זכאותו לפיצויים, תלוי בהכרעה בשאלת סבירות ההחלטה המינהלית לפטרו (בשנת 2000)  או להחזירו לשירות (בשנת 2001) מבלי לבטל את הפיטורין. דא עקא, הסמכות לדון בשאלות דלעיל, נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק: בג"צ 1214/97 חלמיש נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד נג (2) 647 (1999); סעיף 93א לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א - 1971, נ"ח 390 (להלן - "פקודת המשטרה"). המשיב לא תקף במישרין את ההחלטה לפטרו או את ההחלטה להחזירו לשירות מבלי לבטל את פיטוריו. על כן, מנוע הוא מלתקוף החלטות אלה בעקיפין בגדרי תובענתו הנוכחית.

4.         המשיב מתנגד לבקשה. לדבריו, התובענה שהגיש איננה אלא תובענה כספית. אמנם כן. התובענה כוללת טיעון המייחס למבקשת רשלנות רבתי, אלא שטענות אלה נועדו לבסס את הסעד הכספי הנתבע. אין להעלות על הדעת כי בית המשפט הגבוה לצדק יכול להכריע בתובענת המשיב כמות שהוגשה בתיק דנן ואין להסכין עם מצב בו לא תימצא ערכאה שיפוטית בישראל, אליה יוכל המשיב לפנות בתובענתו. זאת ועוד. תובענת המשיב אינה "תובענה הבאה להתנגד לשימוש בסמכויות הנתונות לפי פקודה זו לעניין.... פיטוריו מהחייל..." במובן סעיף 93א (א) לפקודת המשטרה. כל שמבוקש הוא, כאמור, לפסוק פיצויים לזכות המשיב.

דיון

5.         לאחר העיון בבקשה, בתגובה ובתשובה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, קרי: אין מקום לסילוק התובענה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. להלן, אבאר עיקר הטעמים שהובילוני למסקנה האמורה. בהערת אגב יצויין כי על פי רוב, שעה שמוצא בית משפט כי אין הוא מוסמך, עניינית, לדון בתובענה - מעביר הוא את הדיון בה לערכאה המוסמכת: סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, ס"ח 198 (להלן: חוק בתי המשפט); תקנה 101(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, ק"ת 2220. לא כך הוא דין לגבי חוסר סמכות עניינית, המחייב העברת הדיון אל בית המשפט הגבוה לצדק. בעניין זה נפסק כי "שעה שבית משפט מחליט כי עניין שהובא בפניו אינו בסמכותו אלא בסמכות בית המשפט הגבוה לצדק, עדיף שיסלק את התובענה על הסף ולא יורה על העברתה": רע"א 3748/05 בזק, החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שרת התקשורת , דינים עליון כרך עב 613, פס' 8 לפסק דינו של השופט גרוניס (2005). המבקשת אמנם לא טענה איזוהי הערכאה המוסמכת עניינית לדון בהליך דנן, אך טיעוני המבקשת מלמדים שסבורה היא כי בית המשפט הגבוה לצדק הוא המוסמך. על כן, בדין עתרה היא לסילוק ולא להעברה.

6.         סעיף 93א (א) לפקודת המשטרה, קובע (בחלקיו הרלבנטיים לענייננו) כדלקמן:

"תובענה הבאה להתנגד לשימוש בסמכויות הנתונות לפי פקודה זו לעניין מינויו של קצין משטרה בכיר ... פיטוריו מן החייל ... לא תיחשב כתובענה הנובעת מיחסי עובד ומעביד לעניין סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969".

            המבקשת מייסדת את בקשתה על הוראה זו, כמו גם על הלכת חלמיש האמורה. היא חפצה ללמוד מהם כי הסמכות לדון בשאלת פיטוריו של שוטר נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק, אף אם לבוש התביעה הוא לבוש כספי. היא מוסיפה כי הערכאה המוסמכת לומר את דברה בנושא הפיטורים, היא בית המשפט הגבוה לצדק. לו בלבד מוקנית הסמכות העניינית לבחון את סוגיית סבירות ההחלטה (המינהלית) בגדרי תקיפה ישירה. אין להתיר תקיפה עקיפה בגדרי התובענה הנוכחית.

7.         אין דעתי כדעת המבקשת. אף כי לא כך הוצגו הדברים על ידי המבקשת, משמיע טיעונה כדלקמן: התובענה אכן נזיקית היא. כבכל תובענה נזיקית, אף בענייננו נדרשת הכרעה במישור האחריות ובמישור הנזק. בית המשפט האזרחי אינו מוסמך לדון במישור האחריות. סוגייה זו נתונה לשיפוטו (הייחודי) של בית המשפט הגבוה לצדק בגדרי תקיפה ישירה, לפי שהיא דורשת הכרעה בסבירות ההחלטות (המינהליות) לפטר את המשיב וכן להחזירו לשירות מבלי לבטל את הפיטורין. לכשייקבע (אם בכלל) כי אכן החלטות אלה בטלות - תקום לבית המשפט האזרחי סמכות (בהתאם לסכום התביעה) לדון במישור הנזק.

עיון בהוראת סעיף 93 א(א) לפקודת המשטרה מבחינה לשונית ומבחינה תכליתית, מלמד כי אין היא חלה על התובענה דנן וממילא שוב אין תחולה אף להלכת חלמיש (כמו גם לפסק הדין הנוסף עליו נסמכה המבקשת: בג"צ 6651/05 שפירא נ' ראש כח אדם במטה הכללי של צה"ל (טרם פורסם. ניתן ביום 26.1.06).

סעיף 93א: הבחינה הלשונית

8.         לשון החוק היא נקודת המוצא בפרשנות. הוראת סעיף 93א (א) לפקודת המשטרה, מורה כי תקיפת החלטה שעניינה (בין השאר) פיטורי שוטר, איננה "תובענה הנובעת מיחסי עובד-מעביד". מכאן, שנשללת סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתובענה, אשר אחת הפלוגתאות שבה סבה את סוגיית הפיטורין (או סוגיה אחרת הנזכרת בסעיף 93א (א)). עם זאת, ההוראה אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט האזרחי להיזקק לתובענה אשר במסגרתה תידרש הכרעה בנושא מן הנושאים המנויים בסעיף 93א (א) לפקודת המשטרה, אף אם מדובר בתו בענה כספית בגדריה נדרשת הכרעה כאמור. אין לחשוד במחוקק בכך שלא הכיר את האבחנה בין סמכות בית הדין לעבודה לבין סמכות בתי המשפט האזרחיים. אם בכל זאת בחר להוציא נושאים מסוימים מגדרי סמכות בית הדין לעבודה, מבלי לשלול את סמכות בתי המשפט האזרחיים - יש להניח שהתכוון לעשות כן במודע.

לשון החוק אינה תומכת אפוא בעמדת המבקשת.

סעיף 93א: הבחינה התכליתית